העולם הרגשי שלנו מוכתב מיכולת של הדמיון תמונות, דימויים, שפה. והכלים העומדים לרשותנו המאפשרים לנו לבטא את הרפרטואר, המנעד הרגשי. ככל שיש לנו אוצר מילים רגשי עשיר יותר, כך נוכל לבטא את המנעד הרגשי הרחב. קיימות תרבויות שלהם מגוון עשיר ביותר למילה אהבה וכך יכולים לבטא מנעדים רחבים יותר לרגש האהבה. ככל שהשפה הרגשית דלה יותר כך יהיה קשה יותר לבטא רגשות.
המנעד הרגשי מוכתב גם ממצב הגוף. ככל שהגוף גמיש יותר, ככל שטווחי התנועה של השרירים והמפרקים גדול יותר כך תגדל היכולת של הגוף לבטא רגשות חדשים ובעוצמות גדולות יותר. זאת, כי לכל רגש יש ביטוי פיזי תואם. כולנו מכירים כיצד נראית יציבה של ילד חסר ביטחון – שפוף, לעומת ילד השופע ביטחון עצמי – היציבה זקופה. איננו יכולים להרגיש שמחה או אושר כאשר הגוף שפוף ומכווץ. מן הסתם אף הבעות הפנים משתנות בהתאם למצב הרגשי.
http://www.chiropract.co.il

THE RANGE OF YOU MOTION IS THE RANGE OF YOUR EMOTION – ככל שטווח התנועה גדל כך גדלה יכולת הביטוי הרגשי.
HEART RATE VARIABILITY הינו מדד המודד את הפער, המרווח, בין פעימה לפעימה של הלב, ונמצא, שהפערים משתנים בין פעימה לפעימה ביחס למצבנו הרגשי. כך גם עם הנשימה. השינוי בקצב ועומק הנשימה מבטא את מצבנו הרגשי.
לכל רגש יש גם את הנוירוטרנסמיטר, ההורמון, הייחודי להרגשה הספציפית. הורמונים כמו – טסטוסטרון, סרוטונין, אוקסיטוצין , (הורמון האהבה), אופייאטים, דופמין, הורמוני בלוטת התריס ועוד. כל הורמון מבטא מצב פיזיולוגי ומכתיב את ההרגשה, את מצב הרוח. הורמונים אלו פועלים על קולטנים RECEPTORS הפזורים מסביב לכל תא ותא בגופנו. קולטנים אלו, הם כמו אנטנות, הקולטות את המצב התודעתי שלנו רגשי. ככל שקיימים ריכוזים גבוהים של קולטנים זו עדות שאיברים אלו קשורים ומווסתים את המערכת הרגשית. הריכוז הגבוה ביותר לקולטני ההורמונים של הרגשות נמצאו בחוט השדרה, לאחריהם באזור הלב והבטן. אכן הלב והבטן אלו אברים רגשיים ביותר.
אף מסביב לתאי הדם הלבנים, שהם חלק ממערכת החיסון, קיימים ריכוזים גבוהים של קולטנים. כיום יש לא מעט מחקרים המראים את הקשר בין בריאות מערכת החיסון ולבין מצבנו הרגשי – שפעות, אלרגיות.
הנוירוטרנסמיטרים אחראים ליצירה של קשרים חדשים, בין עצב לעצב. לכן קשר הוא תמיד תמיד מבטא רגש ורגש הוא תמיד קשר.
הטעות הרווחת היא, במידה ואני חש שלא בטוב, מצב רוח ירוד, אולי מדוכא משהו, אז אני נשלח לבדיקות ואכן הבדיקות מראות שאולי יש ירידה או עלייה בהורמונים מסוימים, המסבירים את מצבי הפיזי והנפשי. לפיכך, הטיפול יהיה מרשם להסדיר את ערכי ההורמונים. נכון, יש קשר בין רמת ההורמונים ומצב הרוח, אבל רמת ההורמונים הם ביטוי, פועל יוצא, של איך שאני מרגיש. השינוי בערכי ההורמונים הם פועל יוצא של תפישת מציאות, של פרשנות, של התניות רגשיות.
סטרס נוצר כאשר קיימים מסרים מנוגדים. מצד אחד אנו עלולים לחוש לדוגמה, בסכנה וגופנו יבצע את ההתאמות ההורמונאליות, ומנגד, אנו עלולים לקחת תרופה להרגעה, מצב זה יוצר קונפליקט בין המסרים שהוא הבסיס לסטרס.
הורמונים אלו משחקים תפקיד חשוב בזיכרון. זיכרון הוא לא זיכרון של עובדות – מתי האירוע התרחש, מי היה? היכן זה התרחש? ועוד פרטים. אם אשאל אתכם מה קרה לפני 8 שנים, חודשיים, ויומיים, סביר להניח שלא תוכלו לענות, על אף שאכן משהו כן התרחש. אך אם אשאל אתכם על אירוע כמו: חתונה, הולדת בן\בת, יום הולדת או פטירה של מכר, או תאונה או היום שבו קיבלת בשורה על מחלה, מידית יעלו כל הפרטים. כדי שנוכל לזכור אירוע כל שהוא חייבת להיות הרגשה לאירוע. ההרגשה היא החותמת לאירוע.
רגש הוא סוג של פרשנות לחוויה הפיזית, וככל שהפרשנות הזאת משתרשת היא הופכת לאמונה, לסיפור החיים שלנו. האמונות שאנו מאמצים מכתיבים את ההתנהגות שלנו, את התגובות שלנו לאירועים, מכתיבים כיצד אנו תופסים את המציאות. אם חוויתי חוויה של פחד, סכנה, אולי בעקבות זה אני מאמץ אמונה שאולי העולם מסוכן, וכהשלכה, לומד לאמץ התנהגות של מגננה או אולי ההיפך, תוקפנות.
אפשר לאומר, שרגשות מאפשרות לנו לבחור את התגובה שלנו לתחושות, לאירועים. זה מתאפשר בעזרת האינטלקט, בעזרת המחשבה. אבל כדי שהמח יתחיל בפעולה מחשבתית כל שהיא, המוח חייב להיות מוזן מתחושות הגוף. בעזרת המוח אנו יכולים לווסת את התגובה הרגשית.
אך, בסופו, רגש חייב לייצר שינוי, חייב לייצר תנועה, חייב לבוא ביטוי. במידה ואנו עוצרים את התנועה הרגשית, אנרגיה זו מתחילה להצטבר ברקמות הגוף ובעיקר בשרירי עמוד השדרה וגורמת להקשחת שרירי הגוף ולדחיסות חוליות עמוד השדרה. התקשחות הגוף מתרחשת בהדרגתיות ואט אט מונעת מהאנרגיה הרגשית לבוא לידי ביטוי. בכך אנו נעשים אטומים רגשית. בכך איננו יכולים לבטא עצמנו רגשית. זה מוות בגסיסה.
כאשר איננו יכולים להתמודד, להכיל, חוויה רגשית קשה, אנו רוצים להשאיר את האירוע מאחורינו, כדי שנוכל לנוע קדימה. מאחורינו זה עמוד השדרה. שם, בעמוד השדרה, אנו אוגרים את כל החוויות הקשות, הלא מעוכלות.